משנה: כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִין שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִים הָיוּ שָׁם וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵיפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵיירוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט׃
Pnei Moshe (non traduit)
רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:
מתני' קרעו. להפסח:
והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע''ג המזבח:
נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:
יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:
שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:
והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:
חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:
מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:
תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית׃ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. אָתָא רִבִּי חִזִקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. תַּמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא מַתְנִיתָה כֵן. אָֽמְרוּ לוֹ. וְהֲלֹא דַּם הַתַּמְצִית הוּא. וְדַם תַּמְצִית פָּסוּל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְעוֹד מִן הָדָא. וְרוּבּוֹ לֹא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי. וְדָם שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְאִית לְרִבִּי יוּדָה דָּם מְבַטֵּל דָּם. כְּמַה דְלֵית לֵיהּ הָדָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. כֵּן לֵיהּ הָכָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. אֵין לִי אֶלָּא דַם הַנֶּפֶשׁ בְּמוּקְדָּשִׁין דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַכַּפָּרָה. מְנַיִין דַם הַנֶּפֶשׁ בְּחוּלִין. וְדַם תַּמְצִית בֵּין בְּחוּלִין בֵּין בְּמוּקְדָּשִׁין. 38b תַּלְמוּד לוֹמַר דָּם. וְכָל דָּם. כְּשֶׁהוּא אֶצֶל מֶפֶשׁ הוּא מַזְכִּיר כַּפָּרָה. אֶצֶל תַּמְצִית אֵינוֹ מַזְכִּיר כַּפָּרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס''ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר''ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:
תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:
והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב''ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר''ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:
תמן תנינן. בריש פ''ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:
ר' יהודה מחייב בדם התמצית:
אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע''ג המזבח:
תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:
מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:
דתנינן. בתוספתא פ''ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע''ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע''ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש''מ שמודה להם בזה:
ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס''ל דאף ע''ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א''ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע''ג המזבח וג''כ לא השיב להם כלום:
ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ''ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ''ה לא השיב כלום א''כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע''ג המזבח:
ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר''ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת''ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:
והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש''מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:
ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול''ג ליה:
הלכה: רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. קָנִים וּמַקְלוֹת קוֹדֶם לַהַתָּרַת הַכֵּלִים נִשְׁנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:
גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר''א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח''כ שבא להוציא את אימוריו:
כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:
והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא''כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':
אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ''ע:
משנה: קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֲת אֵימוּרָיו נְתָנוֹ בַמָּגִס וְהִקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצָאת כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה יָֽצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן׃
Pnei Moshe (non traduit)
רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:
מתני' קרעו. להפסח:
והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע''ג המזבח:
נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:
יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:
שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:
והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:
חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:
מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:
הלכה: כָּתוּב וְהִזָּה מִמֶּנּוּ׃ מִכּוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אַבּוּנָא. וּבִלְבַד מִזֶּבַח שָׁלֵם. כְּתוּב וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. וְהִקְטִיר֥וֹ. וְהִקְטִירָ֥ם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. הַכָּשֵׁר וְלֹא הַפָּסוּל. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהִקְטִירָ֥ם. כּוּלָּם כְּאַחַת. הָכָא אַתָּ מַר. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהָכָא אַתָּ מַר. הִקְטִירָן. כּוּלָּם כְּאַחַת. אָמַר רִבִּי לָא. כָּאן בְּמַגִּס. וְכָאן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:
גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר''א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח''כ שבא להוציא את אימוריו:
כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:
והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא''כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':
אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ''ע:
לֹא כֵן תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד. וְאָמַר רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֲפִילוּ לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה. תִּיפְתָּר שֶׁסָּמַךְ עַצְמוֹ לַכּוֹתֶל וְיָשַׁב לוֹ. וְהָא כָתוּב וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔יד וַיֵּשֶׁ֭ב לִפְנֵ֣י יְי וגו'. אָמַר רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי. וַיִּישֶׁב עַצְמוֹ לִתְפִילָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס''ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר''ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:
תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:
והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב''ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר''ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:
תמן תנינן. בריש פ''ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:
ר' יהודה מחייב בדם התמצית:
אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע''ג המזבח:
תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:
מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:
דתנינן. בתוספתא פ''ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע''ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע''ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש''מ שמודה להם בזה:
ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס''ל דאף ע''ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א''ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע''ג המזבח וג''כ לא השיב להם כלום:
ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ''ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ''ה לא השיב כלום א''כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע''ג המזבח:
ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר''ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת''ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:
והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש''מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:
ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול''ג ליה:
יָצָאת כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. שְׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא. מָה אֲתִינָן מִיתְנֵי. וְיָֽשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ. עָֽמְדָה לָהּ בִּמְקוֹמָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
יצאת כת ראשונה וכו'. וקשיא מהשלישית דקס''ד בישיבה וכדפרישית וקאמר רב נחמן מה אתינן מיתני וישבה לה במקומה בתמיה וכי ישבה לה תנינן עמדה לה במקומה הוא דתנינן ולא בישיבה:
הדרן עלך תמיד נשחט
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר מָמָל. אִם בָּא אָדָם לְדִין אַחַר גְּזֵירָה שָׁוָה [מֵעַצְמוֹ] עוֹשֶׁה אֶת הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בָאֹהֶל. וְאֶת הַמֵּת מְטַמֵּא בְכָעֲדָשָׁה. דּוּ דָרַשׁ. בֶּגֶד עוֹר בֶּגֶד עוֹר לִגְזֵירָה שָׁוָה. כָּךְ אִם יִהְיֶה הַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁלְאָדָם אֲפִילוּ טוֹבֵל בְּמֵי שִׁילוֹחַ אוֹ בְמֵי בְרֵאשִׁית אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. הִשִׁלִיכוֹ מְיָּדוֹ מִיַּד הוּא טַהוֹר. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְקַייֵם תַּלְמוּדוֹ. וְאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְבַטֵּל תַּלְמוּדוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדַם דָּן קַל וָחוֹמֶר לָעַצְמוֹ וְאֵין אָדַם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְעַצְמוֹ. לְפִיכָךְ מְשִׁיבִין מִקַּל וָחוֹמֶר וְאֵין מְשִׁיבִין מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
Pnei Moshe (non traduit)
עושה את השרץ מטמא באהל וכו'. דהיא דריש בגד ועור דגבי שרץ ודגבי טומאת מת לג''ש:
כך אם יהיה שרץ בידו וכו'. כלומר וכ''ת אין הכי נמי דאפשר שהשרץ מטמא באהל הא לא מצית אמרת הכי שהרי זה ידוע היא לדרשא דדרשינן לקרא דנשא לבבנו אל כפים וגו' בשמים כדדריש ליה בהאי תלמודא לקמן בפ''ב דתענית בהלכה א'. וכי אפשר כן אית בר נש דנסיב ליביה ויהיב גו ידיה אלא מהו נישא נשוי ליבינן לכף ידינן ואח''כ אל אל בשמים כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד טהור. מדרש אגדה זו כבר שמעינן שאין השרץ מטמא באהל שמיד שהשליכו מידו במקומו היא טהור:
הלכה: אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח כול'. זוֹ הֲלָכָה נֶעֶלְמָה מִזִּקְנֵי בָּתֵירָה. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָֽמְרוּ. יֵשׁ כָּאן בַּבְלִי אֶחָד וְהִלֵּל שְׁמוֹ. שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אֶיפְשַׁר שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ תוֹחֶלֶת. שָֽׁלְחוּ וְקָֽרְאוּ לוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ. כְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עֶשְׂרֵה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אִם דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמַר לָהֶן. וְכִי אֵין לָנוּ אֶלָּא פֶסַח אֶחָד בִּלְבַד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. וַהֲלֹא כַמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מֵאָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מָאתַיִם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. מָאן דְּאָמַר. מֵאָה. תְּמִידִין. מָאן דְּאָמר. מָאתַיִם. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת. מָאן דְּאָמַר. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁלְיָמִים טוֹבִים וְשֶׁלְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁלְמוֹעֲדוֹת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִמְּךָ תוֹחֶלֶת. הִתְחִיל דּוֹרֵשׁ לָהֶן מֵהֶקֵּשׁ וּמִקַּל וָחוֹמֶר וּמִגְזֵירָה שָׁוָה. מֵהֶקֵּשׁ. הוֹאִיל וְתָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וּפֶסַח קָרְבַּן צִיבּוּר. מַה תָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וְדּוֹחֶה [שַׁבָּת]. אַף פֶּסַח קָרְבַּן צִיבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִקַּל וָחוֹמֶר. מַה אִם תָּמִיד שֶׁאֵין חַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. פֶּסַח שֶׁחַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת אֵינוֹ דִין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר בְּתָמִד בְּמֽוֹעֲדֽוֹ וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ׃ מַה תָמִיד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף פֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ אִם יֵשׁ תּוֹחֶלֶת מִבַּבְלִי. הֶקֵּישׁ שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ קִיצְבָה. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָה. קַל וָחוֹמֶר שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁהוּא קָדְשֶׁי קָדָשִׁים. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁהוּא קֳדָשִׁים קַלִּים. גְּזֵירָה שָׁוָה שֶׁאָמַרְתָּ. שֶׁאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' זו הלכה נעלמה מזקני בתירה וכו'. בתוספתא פ''ד נשנית וקצת בשינוי הנוסחא:
אפשר שיש ממנו תוחלת. לפי שבאותו הדור לא היו סומכין כל כך על הבבליים כדלקמן:
והלא כמה פסחים. כלומר כמה קרבנות מצינו שדוחין את השבת:
תמידין. של חמשים שבתות השנה:
ומוספי שבתות של יום טוב וכו'. ובתוספתא גריס יותר משלש מאות קחשיב אף של יום טוב עצמן ואפי' אינן חלין בשבת. ודרך גוזמא קאמר להו:
כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. בדרך בדיחותא דמהיכא נפקא לך בפסח גופיה:
כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. שכל דבריו מופרכים הן:
היקש שאמרת. ואין זה היקש ממש שאין משיבין עליו דלא מצינו בכתוב שהקשו אלא בבנין אב ובמה מצינו קאמרת ויש להשיב אם אמרת בתמיד שכן לו קצבה בכל יום ויום שני כבשים ותדיר הוא:
משנה: 39a אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִיחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִייָתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין. הַרְכָּבוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ אֵינָן דּוֹחִין. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחִין׃
Pnei Moshe (non traduit)
וחתיכת יבלתו. של הפסח להסיר ממנו מפני המום או אם יבלת בידו של הכהן ובגופו המעכב את העבודה אין דוחין את השבת דהו''ל למיעבדה מאתמול. ומתני' דהכא בלחה והא דתנינן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ההוא ביבישה מיירי שנפרכת ויבישה אפי' בכלי חותכה כדמפרשינן התם:
הרכבתו. להרכיבו על כתיפיו ולהביאו דרך ר''ה לעזרה וכן להביאו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת דמצי למעבדינהו מע''ש:
אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. שזה אפשר לעשות משתחשך:
והקטר חלביו. ובכלל זה נמי הפשיטו דג''כ דוחה את השבת לפי שאינו יכול להוציא את החלבים אלא אחר הפשיטו את כולו מפני הנימין:
ומיחוי קרביו. שמקנח הקרבים שלא יסריחו ושלא יהא נראה כנוטל את האימורין מתוך זבח מנוול כדקאמר הכא בגמרא:
שחיטתו שא''א לשוחטו בלילה דביום כתיב ואגב תני נמי זריקתו ואע''ג דבלאו הכי לית ביה דחיית שבת שאינו אלא משום שבות:
מתני' אלו בפסח דוחין את השבת. בגמרא יליף לה מג''ש דבמועדו נאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד במועדו מה תמיד דוחה את השבת דגלי קרא ביה בהדיא דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה את השבת והדר ילפינן מהאי גזירה שוה תמיד מפסח לענין דחיית טומאה מה פסח דוחה את הטומאה בצבור דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ודרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחין לפסח שני אלא עבדו הראשון בטומאה אף תמיד דוחה את הטומאה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source